“האם יש משחת שיניים שאפשר לקנות שאתם ממליצים עליה? אם יש לינק, אשמח.”
כתבה לי עדי
זו השאלה שאני מקבל יותר מכל שאלה אחרת. לפחות פעם בשבוע, ולפעמים כמה פעמים ביום.
ואני עונה בשאלה: “מה מצב הפה?”
זה מפתיע אנשים. לפעמים גם מאכזב. הם באו לקבל שם של מוצר, וקיבלו עוד שאלה.
אז נעשה סדר. אני הולך להסביר למה אני שואל את זה דווקא, ובדרך גם לתת את התשובות עצמן, כולל מה באמת כדאי לחפש במשחה.
כל המספרים והמקורות נמצאים בסוף, למי שרוצה לצלול. ההתחלה היא הסיפור.
את כל מה שכתוב כאן אני מסביר לעומק בסדנה. 👈🏻 לבירור מועד הסדנה הבאה ולהרשמה
אם חיפשת משחה טובה יותר, זה לא סימן שהזנחת
זה החלק שחשוב לי להגיד ראשון, כי הוא לא מובן מאליו.
אם חיפשת משחה טובה יותר זה לא סימן שהזנחת. ייתכן שצחצחת פעמיים ביום. השתמשת בחוט. הלכת לניקוי אבנית בתדירות מסודרת. עברת מזמן למשחה טבעית, קראת רכיבים, בדקת מה יש בפנים. אכלת בריא, שתית בריא.
ובכל זאת, יש כאבים, יש רגישות, אומרים לעשות סתימות, אומרים לעשות טיפול שורש או עקירה. אומרים לך שהחניכיים נסוגות, ויום אחד גם השיניים מתחילות לזוז.
וזו הנקודה שבה השאלה על המשחה מפסיקה להיות שאלה על משחה.
רגע, איך הגענו מהמשחה לחניכיים?
שאלה טובה, ואני רוצה לעצור עליה, כי זה בדיוק המעבר שקשה לעשות.
כמעט אף אחד לא מתעורר בבוקר וחושב על נסיגת חניכיים. מה שמביא אנשים אליי זה משהו אחר לגמרי: כאב שלא עובר, רגישות לקור, סתימה שנפלה, הצעת מחיר לטיפול שורש, או משפט במרפאה שנשמע כמו אזהרה.
ואז, אגב אורחא, נאמר גם שהחניכיים קצת נסוגות. זה בדרך כלל לא הדבר שנתקע בראש. הסתימה נתקעת בראש.
אבל הנה מה שלקח לי שנים להבין: החור, האבנית, הרגישות והנסיגה הם לא ארבע בעיות נפרדות שבמקרה הגיעו יחד. הם ארבעה ביטויים של אותו דבר עצמו – של מה שקורה בפה בשאר היום, בשעות שאף אחד לא מסתכל עליהן.
ולכן כשמישהו שואל אותי על משחה, אני לא מתחמק. אני פשוט יודע שהתשובה למה שמטריד אותו לא נמצאת בשפופרת.
אמת או בלוף? “אם אצחצח מספיק טוב, אהיה בסדר”
זה הבלוף הראשון. והתשובה הכנה היא שזו אמת, אבל רק חלק ממנה.
הבטיחו לנו את זה. צחצוח פעמיים ביום, חוט, שיננית, וזהו. וצחצוח באמת עושה עבודה חשובה, אין על זה ויכוח.
אז נסתכל על מה שקורה בפועל.
מתוך כל עשרה אנשים בגיל 65, לכל היותר אחד מגיע לשם עם פה טבעי לגמרי. כזה שלא עבר אף סתימה, אף כתר ואף טיפול שורש. וכמעט אחד מכל ארבעה מגיע לשם כשלא נשארה לו אף שן טבעית.
כדאי לעצור רגע על זה.
כמעט כולם מצחצחים. רובם עם משחה. רבים מוסיפים חוט, שטיפה, מברשת חשמלית, וביקור קבוע אצל השיננית.
אם משחה וניקיון היו התשובה המלאה, המספרים האלה פשוט לא היו נראים ככה.
זה לא אומר שצחצוח מיותר. הוא חשוב, והוא עושה בדיוק את מה שהוא עושה. זה אומר שהוא מכסה חלק אחד מהתמונה, ושיש שם עוד משהו שפועל במקביל. משהו שכמעט אף אחד לא בודק.
(המקור המלא למספרים האלה, כולל מה שקרה מאז, נמצא למטה.)
ורגע, זה בכלל לא נגמר בפה
לפני שנמשיך, כדאי לדעת שהתמונה הזאת מקבלת חיזוק ממקום לא צפוי.
הוול סטריט ג’ורנל פרסם כתבה שכותרתה “הפה שלך עשוי להחזיק את הסוד לחיים ארוכים ובריאים יותר”, והיא תורגמה לעברית בגלובס (1). המסר המרכזי שלה הוא שבריאות הפה הפסיקה להיות עניין אסתטי או מקומי, והיא נדבך בבריאות הכללית.
המנגנון שהכתבה מתארת הוא דלקת. כשיש מחלת חניכיים, אפילו קלה כמו חניכיים שמדממות, או זיהום בשורש שלא טופל, חיידקים מהפה מצליחים לחדור למחזור הדם. מערכת החיסון נלחמת בהם ברקע בלי הפסקה, ונוצר מצב שהכתבה מכנה דלקת כרונית שקטה.
ומשם היא סוקרת את מה שחוקרים בודקים היום: קורלציה למחלות לב וכלי דם, קשר דו-כיווני עם סוכרת, ופתוגנים של מחלות חניכיים שנמצאו ברקמות מוח. הכתבה עצמה מסייגת שקשר של סיבה ותוצאה עדיין נחקר, ואני חוזר על הסייג הזה ולא מרחיב מעבר לו.
ומה שמעניין הוא דווקא הסוף
השורה התחתונה של הכתבה היא: לצחצח פעמיים ביום, להשתמש בחוט, ולהגיע לביקורות תכופות אצל רופא השיניים והשיננית.
וזו המלצה טובה. היא גם בדיוק מה שכבר עשית.
הכתבה מוכיחה שהפה מחובר לכל הגוף דרך דלקת, ואז מחזירה בסוף את אותו ארגז הכלים המוכר. זה בדיוק הפער שהדף הזה עוסק בו: אם הבעיה היא דלקת שנוצרת מתנאים, אז ניקוי טוב יותר מטפל רק בחלק מהתנאים, לא בכולם.
מה זו בכלל נסיגת חניכיים? ולמה זה לא כואב?
“איזה חומרים מטפלים בנסיגת חניכיים? אמרו לי שאין טיפול. וגם, למה זה צריך לעניין אותי, זה לא כואב!”
השאלה הזאת הגיונית לגמרי, והיא גם הסיבה שכל כך הרבה אנשים מגלים את זה מאוחר.
החניכיים הן לא רק רקמה ורודה סביב השן. הן חלק מהמבנה שמחזיק אותה, יחד עם העצם שמתחתן. כשהחניכיים נסוגות, השן נשארת במקום שלה, אבל אוחזים בה פחות. השורש, שאמור להיות מכוסה, מתחיל להיחשף.
ולמה זה לא כואב? כי זה איטי. זה לא קורה ביום ולא בשנה. הגוף לא מתריע על תהליך שנמשך עשור.
הכאב מגיע בסוף, לא בהתחלה. ובגלל זה מגלים את זה כששן כבר זזה.
חמישה סימנים שאפשר לראות לבד, לפני שכואב
- השן נראית ארוכה יותר ממה שהיא נראתה בתמונות מלפני כמה שנים
- רגישות דווקא בקו החניכיים, באזור הצוואר של השן, לקור או למגע
- קו כהה או שקע קטן בגבול שבין השן לחניכיים
- חוט שנתפס או יורד עמוק יותר מבעבר, במקום מסוים
- מרווח שנפתח בין שתי שיניים שקודם נגעו זו בזו
אלה סימנים להתבוננות, לא אבחנה. ואם זיהית אחד מהם, יש עכשיו בידיך מידע שלא היה לך אתמול. זה לבדו שווה הרבה.
וכדאי לדעת שזה לא מתחיל בגיל 65. נסיגה מתחילה כבר בשנות העשרים והשלושים, ובדרך כלל אי אפשר להרגיש אותה בשלב הזה.
“הרופא אמר שאין מה לעשות עם הנסיגה. אז למה לטפל בה?”
“הרופא שלי אמר שהכל בסדר אצלי אבל אני רואה שיש לי נסיגה וזה ממש מפחיד אותי לאבד שיניים.”
וזה באמת מה שקורה ברוב המקרים, וזה גם הגיוני. נסיגה לא כואבת. אין בה דלקת חריפה, אין נפיחות, ואין שם שום דבר שדורש טיפול היום. ולכן במרפאה אומרים, ובצדק, שאין מה לעשות איתה כרגע.
והתוצאה היא שאף אחד לא מטפל בה. לא במרפאה, כי זה לא הזמן, ולא בבית, כי אין תחושה שמזכירה. וכך היא נשארת בצד עד שמתחילים לאבד אחיזה בשיניים, ואז כבר מדובר במשהו אחר לגמרי.
מה שמפתה בנסיגה הוא בדיוק מה שמסוכן בה: היא נותנת זמן. שנים של זמן. וזה גם החלק הטוב, כי מי שמזהה אותה מוקדם עובד עם הרבה מקום ובלי לחץ.
ואין כאן שום כוונה להאשים אף אחד. זו פשוט חלוקת תפקידים.
כשפונים למרפאה, מטפלים שם במה שכבר קרה. חור שדורש סתימה, דלקת שדורשת טיפול, שן שצריך להציל. זה התפקיד, והוא נעשה טוב. כשיש נזק, המרפאה היא המקום ללכת אליו, ואני אומר את זה בלי שום סייג.
אבל אף אחד שם לא אחראי על מה שקורה בין הביקורים. זה לא התפקיד ולא ההכשרה, וגם לא רואים שם את השעות האלה. ולכן אפשר לשמוע “הכל בסדר” ובכל זאת לראות במראה שמשהו משתנה. מה שרואים הוא לא נזק שדורש טיפול, זה כיוון.
ומה שקורה בין הביקורים זה מה שקורה בבית. שם אני עוסק. לא במה לעשות עם מה שכבר קרה, אלא במה שגורם לזה להמשיך לקרות.
ומכאן מגיעה המחשבה הכי טבעית בעולם: אם במרפאה אומרים שאין מה לעשות, ואם מה שקובע קורה בבית, אז אטפל בזה בעצמי.
אמת או בלוף? “מספיק שאטפל באופן טבעי בבית”
זה הבלוף השני, והוא הקשה ביותר לומר בקול. כי אמת שמה שקורה בבית הוא מה שקובע, ועל זה בדיוק בנוי כל מה שאני מלמד. מה שלא נכון הוא שאפשר להרכיב את זה לבד מתוך מה שמוצאים ברשת.
וזו התגובה הכי נפוצה שאני מקבל, והיא הגיונית לגמרי. אבל דווקא כאן נמצאת המלכודת, ואני רוצה לפרק אותה בזהירות.
היום לא חסרות תשובות. להפך, יש יותר מדי. משחה מיוחדת. שטיפת פה. שמן קוקוס. שמן עץ התה. תוסף סידן. מגנזיום. ויטמינים. מברשת אחרת. חוט דנטלי. שינוי בתזונה. סרטון ביוטיוב. פוסט שמישהו שלח. טיפ מטיקטוק.
ולאט לאט מצטברת רשימה שלמה של דברים ש”אמורים לעשות”.
ופה אני רוצה להיות מאוד ברור. ייתכן שהמשחה שקנית מצוינת. ייתכן שהתוסף שקראת עליו באמת רלוונטי. ייתכן שהשטיפה הטבעית טובה. ייתכן שהטיפ ששמעת נכון לחלוטין.
הבעיה מתחילה במקום אחר. היא מתחילה כשאין דרך לדעת למה דווקא הדבר הזה, האם הוא בכלל רלוונטי למצב הספציפי, מה צריך לבוא לפניו, מה אחריו, ואיך הוא מתחבר לכל השאר.
אין כאן תהליך. יש כאן אסופה של טיפים.
וזה הבדל גדול, כי טיפ יכול להיות נכון ועדיין להיות הדבר הלא נכון לעשות כרגע.
דוגמה פשוטה. נניח שראית סרטון שממליץ על משחה עם שמן קוקוס. הזמנת, היא הגיעה, התחלת להשתמש. ואולי היא באמת מוצר מצוין.
אבל המשחה לא יודעת מי אתה. היא לא יודעת מה מצב הפה שלך. היא לא יודעת מה אתה אוכל, אילו הרגלים כבר יש לך, ומה עוד אתה לוקח. והיא בטח לא יודעת מה מכל אלה צריך להשתנות קודם.
זה מה שטיפ באינטרנט לא יכול לתת. הוא נותן חתיכה בפאזל. הוא לא נותן את התמונה.
ויש כאן עוד מלכודת, והיא מאוד אנושית
כשמשהו מתחיל להטריד אותנו, אנחנו רוצים לעשות משהו מהר. כמה דקות בגוגל או ביוטיוב, והיום גם עם GPT, ואז פשוט קונים משהו. היום מזמינים, ומחרתיים זה כבר בדואר.
ובאותו רגע יש תחושה של “יופי, טיפלתי בזה”.
ולפעמים עצם התחושה הזאת היא מה שגורם להפסיק לשאול את השאלה החשובה יותר: מה באמת קורה כאן, ומה צריך להשתנות.
ולאן זה יכול להוביל
אישה אחת כתבה לי אחרי סדנה. היא סיפרה שהיא משתמשת בשטיפות פה טבעיות עם עץ תה. שהיא יודעת שסוכר משפיע ולכן נזהרת. שהיא יודעת שסידן חשוב. והיא לקחה את מה ששמעה כל כך ברצינות, שהיא לא הלכה לרופא לעשות עקירות ונתנה לשיניים ליפול לבד, כאילו באופן טבעי.
ואז היא כתבה:
“יש לי כמה שיניים מתנדנדות, וזה לא מתאים לי שהן מתחילות ליפול. איך מחזקים את החניכיים?”
וכדאי לשים לב למה שקרה כאן, בלי שום לעג ובלי שיפוט. זו לא אישה שלא אכפת לה מהבריאות שלה. היא לא הזניחה, בדיוק להפך: היא למדה, היא חיפשה, היא ניסתה, היא יישמה.
הבעיה שלה לא הייתה שחסר לה עוד טיפ או עוד ידע. היא הייתה שיש לה הרבה חתיכות מידע, ואין לה דרך לדעת איך הן מתחברות לתמונה אחת.
זה מה שאני מתכוון כשאני אומר “לירות באפלה”. לא לעשות דברים מטופשים, אלא לעשות הרבה דברים שנשמעים הגיוניים, בלי לדעת אם הם הנכונים עבורך, ובאיזה סדר.
ועוד משהו, ובו כל ההבדל
בלבול בין מקורות הוא חלק מאותה תמונה.
“דווקא קראתי את הספר של נאדין, היא בעד לצחצח עם סודה לשתייה ולגרגר מי מלח. אני מתבלבלת.”
הפנייה הזאת מתארת כאב שלא מדברים עליו מספיק: הבלבול עצמו.
כשמחפשים פתרון טבעי, מגיעים לעשרה מקורות, וכל אחד מהם משכנע. אחד אומר סודה, אחד אומר חימר, אחד אומר שמן קוקוס, ואחד מזהיר מכולם. וההרגשה שנשארת היא שאי אפשר לדעת.
ההבדל בין המקורות האלה הוא בדרך כלל לא בעובדות. הוא בסדר.
חומר שעוזר בשלב אחד יכול להזיק בשלב אחר. סודה לשתייה, למשל, היא בסיסית מאוד, ובדיוק באותה מידה שהיא מנטרלת חומציות היא גם שוחקת כשמשתמשים בה לא נכון או לאורך זמן.
ולכן השאלה “איזה חומר” כמעט אף פעם לא מייצרת תשובה יציבה. השאלה שכן מייצרת תשובה יציבה היא “מה הסדר”.
אז מה כן נשאר לעשות בבית
“אטפל בזה בעצמי, באופן טבעי” הוא לא הפתרון לבעיה. הוא אותה בעיה בלבוש אחר – עוד אוסף פעולות בלי סדר, רק שהפעם הן טבעיות.
וזו גם הסיבה שאני נמנע מלקרוא לזה “טיפול טבעי”. מה שנשאר לעשות בבית הוא לא טיפול אחר, מסוג אחר.
זה בכלל לא טיפול. זה שינוי של התנאים שבהם הפה חי.
טיפול פועל על מה שכבר קרה, והוא נקודתי בהגדרתו: שן אחת, מקום אחד, פעם אחת. שינוי תנאים פועל על כל הפה בכל יום, והוא לא מחפש מה לעשות עכשיו אלא מה להפסיק, ובאיזה סדר.
ההבדל בין שני הדברים האלה הוא כל ההבדל.
אמת או בלוף? “הבעיה היא חיידקים, וצריך להרוג אותם”
זה הבלוף השלישי. וגם כאן, אמת אבל רק חלקית: יש חיידקים בפה, והם באמת מעורבים במה שקורה שם. מה שלא נכון הוא שהם הגורם.
זו אולי האמונה הכי מושרשת, והיא זו שמניעה את כל שוק המוצרים.
שטיפות שמחסלות חיידקים. מברשות סוניות. מחוללי אוזון. הכל בנוי על אותו רעיון: יש שם רעים, וצריך להשמיד אותם.
אבל הפה שלנו הוא לא מקום סטרילי, ולא אמור להיות. חיים בו באופן טבעי המון סוגים של חיידקים ומיקרואורגניזמים, וזה לא דבר רע. הם חלק מהמערכת הטבעית של הפה.
הבעיה מתחילה כשהתנאים בפה משתנים בצורה שנותנת יתרון לקבוצות מסוימות על פני אחרות. למשל כשסביבת הפלאק הופכת חומצית שוב ושוב לאורך היום.
אני אוהב להסביר את זה עם דימוי מחנוכה. נר אחד מאיר חדר שלם. מעט אור מגרש הרבה חושך. אבל ניסית פעם לגרש חושך עם מקלות? זה לא עובד ככה.
ולכן העניין הוא לא להילחם. העניין הוא הסביבה. מוצר שכל מטרתו לחסל פועל על הסימפטום, בזמן שהתנאים שיצרו אותו נשארים בדיוק כמו שהיו. זה גם מסביר למה אבנית שהוסרה חוזרת, ולמה דלקת שנרגעה מתלקחת שוב.
(הרחבתי על זה בנפרד: ניקוי אבנית באופן טבעי ודימום מהחניכיים, למה זה חוזר.)
אמת או בלוף? “בלי מברשת ומשחה המצב היה גרוע יותר”
זה הבלוף הרביעי, והוא נשמע כל כך מובן מאליו שאף אחד לא בודק אותו. אמת שמברשת עוזרת. מה שלא נכון הוא שהיא מה שבונה שיניים חזקות.
אז הנה משהו שמפתיע כמעט כל מי ששומע אותו בפעם הראשונה. ד”ר וסטון פרייס, שעמד בראש הגוף המחקרי של איגוד רופאי השיניים האמריקאי לפני כשמונים שנה, נסע ובדק שבטים ילידים ברחבי העולם.
מה שהוא מצא: קשתות שיניים מסודרות ורחבות. שיניים חזקות. בלי יישור, בלי אורתודנט, בלי רופא שיניים.
ובלי מברשת, בלי משחה ובלי חוט.
מה כן היה להם? תזונה. סביבה. הרגלים.
אני לא מציע לזרוק את המברשת, וזה ממש לא מה שאני מלמד. אני כן מציע לשים לב למה שהממצא הזה אומר: הצחצוח הוא לא מה שיצר את השיניים הבריאות. הוא כלי עזר. ומה שבנה אותן באמת יושב במקום אחר לגמרי.
אמת או בלוף? “היום המצב טוב יותר משהיה פעם”
זה הבלוף החמישי והאחרון, והוא הכי הגיוני מכולם. הרי יש היום יותר מודעות, יותר מוצרים, יותר טכנולוגיה.
ובאמת, המספר הממוצע של שיניים בפה של אדם מבוגר בישראל עלה מכ-11 לכ-14 שיניים בעשרים השנים האחרונות.
וזה באמת שיפור. רק שכדאי לשאול שאלה אחת: מה נספר כשסופרים שן?
המדד סופר שיניים שנמצאות בפה. הוא לא מבחין בין שן טבעית ובריאה לבין שן שעברה טיפול שורש, שן שנושאת כתר, או שתל שהוחדר במקום שן שנעקרה.
כלומר העלייה הזאת לא מספרת על חניכיים שהפסיקו לסגת. היא מספרת בעיקר על כך שיותר שיניים ניצלו או הוחלפו בעזרת טיפול. וזה באמת הישג של רפואת השיניים, ואני לא ממעיט בו.
אבל זו תשובה לשאלה אחרת מזו ששואלים כאן. אם רצית לשמור על השיניים שנולדת איתן, המדד שרלוונטי לך הוא אחר לגמרי.
אז למה זה קורה דווקא כשאוכלים בריא ושותים בריא?
זו השאלה שכדאי להתעכב עליה, כי היא מרגישה כמו סתירה.
ואני רוצה להציע התבוננות פשוטה. אפשר לעבור בראש על כל מה שעשית בשנים האחרונות בשביל הפה.
משחה טובה יותר. שטיפה. חוט. מברשת אחרת. תוסף. עוד תוסף.
שמת לב שכולם שייכים לאותה קטגוריה אחת?
כולם “להוסיף”.
ואני אומר את זה בלי לשפוט. זה בדיוק מה שכל אחד מאיתנו היה עושה, ובכלל, מי שהגיע עד לכאן כבר הוכיח שהוא לוקח אחריות על הבריאות שלו.
אבל יש כאן משהו שכדאי לשים לב אליו. אם הפה הוא עוד סעיף ברשימה הארוכה של הדברים שמטפלים בהם – לצד המים המסוננים, התוספים, ההימנעות מסוכר וכל השאר – אז כל תשובה שתגיע תהיה עוד סעיף. עוד משחה, עוד שטיפה, עוד תוסף, עוד טיפ.
והניסיון כבר הראה שהוספת סעיפים לא פותרת את זה.
הפה הוא לא סעיף. הוא מערכת. וייתכן שהוא המערכת היחידה בגוף שלא התייחסנו אליה כמערכת, אלא כאוסף של שיניים שכל אחת מהן מטופלת בנפרד כשמגיע תורה.
ומה שחסר ברשימה הוא השאלה ההפוכה: מה ממשיך להפריע לפה בכל יום?
הנה חמישה דברים שמסבירים את זה. אף אחד מהם הוא לא מוצר שקונים.
1. אוכל בריא זה לא בהכרח אוכל שמתאים לשיניים
אפשר לאכול מצוין מבחינה בריאותית ועדיין להשאיר את הפה בסביבה חומצית הרבה שעות ביום. פירות, לימון, חומץ, משקאות בריאים.
הבעיה היא לא במזון. הוא באמת בריא. הבעיה היא כמה זמן הפה נשאר חומצי אחריו, ומה קורה בשעות האלה.
2. התדירות משנה יותר מהכמות
כשאוכלים חמש פעמים ביום, הפה נכנס לסביבה חומצית חמש פעמים. וכשנוגסים פה ושם לאורך היום, גם אם אלה שקדים או פרי, כמעט אין לפה הזדמנות לחזור למנוחה.
והזמן שבין הארוחות הוא בדיוק הזמן שבו הגוף משקם.
3. הרוק הוא המנגנון, לא המשחה
הרוק מנטרל חומציות, שוטף, ומביא מינרלים אל השן. פה יבש הוא פה שלא יכול לתקן.
ויובש מגיע מנשימה דרך הפה, במיוחד בשינה, מתרופות מסוימות, ממתח, ומשתייה מועטה. אלה דברים שאף אחד לא בודק כשהוא בוחר משחה.
4. לא כמות המינרלים, אלא ספיגתם
זו הנקודה הכי פחות מובנת. אפשר לקחת סידן ואפשר לאכול נהדר, והשאלה היא אם הגוף מצליח להשתמש בזה.
ספיגה תלויה בשילובים, באופן שבו המזון מוכן, ובמה שקורה במערכת העיכול. שני אנשים שאוכלים בדיוק אותו דבר יכולים להגיע לתוצאה שונה לגמרי.
5. הפה חי 1,440 דקות ביום. הצחצוח תופס שתיים.
זה החישוב שאני חוזר אליו הכי הרבה.
ביממה יש 1,440 דקות. הצחצוח תופס מהן שתיים עד ארבע. בכל השאר הפה נמצא בתנאים מסוימים: רטוב או יבש, חומצי או מאוזן, בעומס או במנוחה.
1,438 הדקות האחרות הן שקובעות את הכיוון. לא השתיים.
“טוב, אז מה כן כדאי לחפש במשחה?”
הבטחתי לענות, ואני לא משאיר את זה פתוח.
“איזה חומר במשחת שיניים מזיק בעיקר לשן? גליצרין?”
שאלה של נחמי
התשובה שלי הייתה: עשרות חומרים שונים. אנחנו מדברים על גליצרין, שהוא המרכיב המשחתי, אבל זה לא אומר שהאחרים תמימים.
ולמה דווקא גליצרין. הוא מה שהופך אבקה למשחה, הוא נותן את המרקם ואת התחושה הנעימה, והוא גם מה שמשאיר על השן שכבה דקה ודביקה. ושכבה כזאת עומדת בדרך של מה שאמור להגיע אל השן מהרוק. זו הסיבה שאני ממליץ על משחה נטולת גליצרין, וזה עיקרון שאני חוזר עליו.
ארבעה דברים נוספים שכדאי להסתכל עליהם:
- רמת השחיקה. משחה שוחקת מסירה שכבה דקיקה מהאמייל בכל צחצוח. לא מרגישים את זה ביום אחד. מרגישים את זה אחרי עשרים שנה. ואם מוסיפים לזה לחץ ידני חזק, שני הגורמים פועלים יחד.
- מרכיבים שמייבשים. חומרים מקציפים מסוימים משאירים את הפה יבש יותר אחרי הצחצוח. וכבר ראינו מה יובש עושה.
- רכיבים שמצפים. מרכיב שמשאיר ציפוי חלק ותחושה נעימה לא בהכרח מאפשר מגע בין השן לבין מה שאמור להגיע אליה.
- מלבינים. הלבנה כימית הופכת את האמייל לנקבובי יותר, והנקבוביות קולטת יותר כתמים. וככה נוצר מעגל של עוד הלבנה ועוד שחיקה.
ועל פלואוריד כתבתי בנפרד, כי יש שם הרבה מה לומר: שיניים צהובות? לא בטוח שזו אשמתך.
“ורכיב טוב במשחה מפצה על רכיב בעייתי?”
זו שאלה שחוזרת אליי הרבה, והיא נשמעת בערך כך:
“שמעתי ממך שמשחה לא טובה בגלל שיש בה גליצרין, זה נכון? ומה לגבי משחה שמכילה אלוורה איכותית ופרופוליס איכותי – זה יכול לפצות על הגליצרין?”
ואני לא הולך לנתח מרכיב מול מרכיב ולהגיד “כן” או “לא”. לא כי אני מתחמק, אלא כי התשובה הזאת לא קיימת.
אלוורה ופרופוליס הם רכיבים טובים בפני עצמם. אבל “טוב” ו”בעייתי” הם לא שני צדדים של מאזניים שמתקזזים. הם עושים דברים שונים לגמרי. אחד מרגיע רקמה, והשני משאיר ציפוי. הציפוי לא נעלם בגלל שיש לידו רכיב מרגיע.
והשאלה שבאמת קובעת היא לא איזה רכיב יש במשחה, אלא מה קורה בפה מסביב לצחצוח. כמה שעות ביום הפה חומצי. כמה יבש הוא בלילה. מה נספג ומה לא.
גם המשחה האיכותית ביותר, עם הרכיבים הטובים ביותר, לא עוצרת בעצמה תהליך שממשיך מתחת לפני השטח.
וגם אחרי כל זה, החלק הזה הוא החצי הקטן.
“ומה עם קסיליטול, הידרוקסיאפטיט, אבקת קולגן?”
“האם שמעתם על אבקה לשיניים שמכילה קולגן? האם יכול לעזור לנסיגה? לא סובל מדימום, הכל נראה בסדר, מרגיש נסיגה.”
השאלות האלה מגיעות אליי כל הזמן, וכל חודש יש מוצר חדש.
ואני מבין לגמרי למה מחפשים ככה. זה הגיוני. יש בעיה, והתרבות שגדלנו בה מלמדת שלכל בעיה יש מוצר. אז מחפשים את המוצר.
התשובה שלי היא זו שאני חוזר עליה הכי הרבה:
זו אשליה לחשוב שחומרים יכולים להחליף שינויים בהתנהלות ובהרגלים.
יש מוצרים מצוינים. יש תוספים שיכולים להיות ממש חשובים, ויש משחות שאני מעדיף על אחרות. אבל מוצר טוב הוא רכיב בתוך מערכת. הוא לא המערכת עצמה. וזה בדיוק ההבדל.
חומר שנכנס לפה שהתנאים בו לא השתנו שוחה נגד הזרם. וגם כשהוא עוזר, הוא עוזר לזמן מוגבל.
זה לא תיאוריה. זה קורה.
הנה שלושה אנשים שעברו את המעבר הזה בעצמם.
שאול כהן עשה ניקוי אבנית כל שלושה חודשים במשך שנים:
“חזרתי מבדיקה שיניים כעת עם צילום נשך בשני הצדדים, הרופאה אמרה אין חורים ואין אבנית. זה לאחר שנאמר לי בשנים האחרונות שיש לי כמה חורים וסתימות. בגלל רגישות יתר שיש לי, ונסיגה, ומצב תורשתי בחניכיים, הייתי עושה ניקוי כל שלושה חודשיים והיו מוצאים לי הרבה אבנית. עכשיו שנה וחצי ללא שיננית, ואין אבנית.”
כדאי לשים לב שהוא פותח במשפט “חזרתי מבדיקת שיניים”. הוא ממשיך ללכת לבדיקות. מה שהשתנה הוא כמה ניקויים הוא צריך.
מנדי ריבר שמע לפני שמונה שנים שהוא יישאר בלי שיניים:
“היו לי דימומים, ריח רע מהפה, שיניים מתנדנדות, נסיגה, דלקות, נעילת לסתות וכאבים רבים… פעלתי לפי ההנחיות, והיום ברוב השיניים הנסיגה נעצרה והחניכיים במגמת שיפור. בנוסף אין יותר דימומים, יש ריח טוב, אין יותר נעילת לסתות, הכאבים והדלקות נעלמו. מאושר ממצבי.”
זה לקח לו שנתיים, ואני מציין את זה בכוונה. זה לא שבועיים.
ומאיר סגל עשה רק את הצעדים הראשונים:
“אני מיישם את הדברים של הקורס הקטן שקניתי ורואים ברכה. כגון דימום שהיה לי מעט והפסיק לגמרי. ריח לא טוב מהפה שכמעט ואין.”
מה שמשותף לשלושתם: אף אחד מהם לא מצא משחה טובה יותר. כולם שינו את התנאים.
ומה שאני לא יכול להגיד לך זה שזה מה שיקרה אצל כל אחד. זה תלוי בכמה זמן זה נמשך, במצב העצם, ובמה שקורה בשאר הגוף. מי שמבטיח תוצאה מראש לא יודע משהו שאני לא יודע. הוא פשוט מבטיח.
אז מאיפה מתחילים?
“אמנון, תגיד לי במשפט – מה הפתרון שלכם במקום הסרת אבנית? אין לי זמן למצגות, אני רק רוצה לדעת מה כן לעשות.”
אני אוהב את הפנייה הזאת כי היא כנה לגמרי.
והתשובה הכנה שלי היא שאין משפט אחד. אבל יש עיקרון אחד, והוא כן נכנס למשפט:
קודם מפסיקים את מה שמזיק, ורק אחר כך בונים.
זה נשמע פשוט, וזה בדיוק ההפך ממה שרובנו עושים. אנחנו מוסיפים בונים, תוסף, משחה, מברשת, בזמן שמה שמזיק ממשיך לפעול באותו קצב בדיוק. ולכן ההרגשה היא של התקדמות שלא מצטברת.
וזה גם לא דורש להפוך את החיים. אם ציפית שאבקש לשנות הכל, זו לא הבקשה. מדובר בסדר גודל של עשר דקות ביום, ובשינוי של הסדר הרבה יותר מאשר בשינוי של התוכן.
שאלות נפוצות
אז משחת שיניים מזיקה?
לא. משחה עושה את מה שהיא עושה, היא מסייעת בהסרה מכנית ומשאירה תחושת ניקיון. מה שהיא לא יכולה לעשות הוא לשנות את התנאים שבהם הפה נמצא בשאר היום. יש משחות שכדאי להימנע מהן, ויש כאלה שפחות מפריעות. אבל אף אחת מהן היא לא הגורם שמכריע.
נסיגת חניכיים היא הפיכה?
מה שאני רואה אצל אנשים שמשנים את התנאים הוא קודם כל עצירה: ההידרדרות נפסקת, הרגישות יורדת, והרקמה נראית בריאה וורודה יותר. יש גם מקרים שדווח בהם על שיפור ממשי ועל שיניים שהתייצבו. זה תלוי בכמה זמן זה נמשך ובמצב העצם, ואין דרך להבטיח תוצאה מראש. הרחבתי כאן: נסיגת חניכיים, טיפול טבעי ללא ניתוח.
אני באמצע טיפולים במרפאה. זה סותר?
לא, ואני אומר את זה בלי סייג. אם קבעת טיפול, כדאי ללכת אליו. אם יש נזק שדורש התערבות, המרפאה היא המקום שיודע לטפל בו. מה שנעשה כאן הוא מה שקורה בין הביקורים, והוא גם מה שמשפיע על כמה ביקורים יידרשו הלאה. הדבר היחיד שחשוב לי להימנע ממנו הוא שמישהו יסיק מכאן שכדאי לדחות בדיקה.
ומה עם מברשת חשמלית או מברשת בין-שינית?
מברשת חשמלית טובה יכולה לעזור דווקא למי שמפעיל יותר מדי כוח, כי היא עושה את העבודה במקומו. מברשת בין-שינית מגיעה למקומות שחוט מתקשה בהם. שתיהן כלים סבירים, ושתיהן פועלות על אותן שתי דקות.
עישון משפיע על נסיגה?
כן, ומשמעותית. בקרב הסובלים מנסיגה, שיעור המעשנים גבוה בהרבה מחלקם באוכלוסייה. זה אחד הגורמים שכן נמצאים בשליטה.
ומה לגבי חורים וסתימות?
זה נושא בפני עצמו, ויש לו מנגנון משלו. כתבתי עליו בהרחבה: יש לי חור בשן, חייבים לסתום?
אז מה התשובה על המשחה?
שהמשחה חשובה, ושהיא לא מה שמכריע.
אם שאלת את השאלה הזאת, כבר עשית יותר מרוב האנשים. צחצחת, הקפדת, חיפשת.
וזה לא כישלון שלך שהתמונה לא השתנתה. המאמץ שהשקעת היה אמיתי. הוא פשוט נעצר בדלת אחת שלא ידעת שהיא קיימת.
והדבר הראשון שמשתנה הוא לא המוצר. הוא מה שיודעים. ומרגע שיודעים מה קובע את מה שקורה בפה, ההחלטה הבאה כבר לא מתקבלת מתוך לחץ או מתוך הפתעה.
זה לא באמת עניין של משחה, ואפילו לא של חיסכון. זה עניין של לא להיכנס אוטומטית למסלול טיפולים שלא בחרת בו.
בסדנה אני מפרק את זה לפי הסדר שבו זה קורה בפה. היא עונה על ארבע שאלות:
- למה אחרי כל טיפול מגיע הטיפול הבא?
- למה עוד משחה ועוד תוסף לא משנים את התמונה?
- למה שינוי גדול נשבר תוך שבועיים?
- איך מחזיקים את זה כשאין זמן?
👈🏻 מזמין אותך להצטרף לסדנה הבאה
ההשתתפות ללא עלות וכוללת מידע על תכנית התמיכה “פותחים פה לבריאות”.
המספרים והמקורות
כאן נמצא הביסוס המלא למה שכתוב למעלה, למי שרוצה לראות את הנתונים עצמם.
כמה אנשים מגיעים לגיל 65 עם פה טבעי?
דוח משרד הבריאות, “יעדים לשנת 2020”, עמוד 1, מצטט מחקר משנת 2002:
“המדד העיקרי של בריאות הפה בגיל זה הוא חוסר שיניים. במחקר משנת 2002 נמצא כי 54% מקרב בני 65 ומעלה בקהילה (שאינם מאושפזים ואינם נמצאים במוסדות) היו חסרי שיניים לחלוטין, ולאלו עם שיניים בגיל זה נותרו בממוצע 10.4 שיניים לנבדק (מתוך 32 בסך הכול). האחוז הגבוה ביותר של מחוסרי השיניים נמצא בקרב האוכלוסייה הערבית (67%).”
הדוח מוסיף נתון שקשה להתעלם ממנו:
“כ-88% מהקשישים בעלי ההכנסה הנמוכה דיווחו שבפיהם יש שיניים תותבות בלסת אחת לפחות, לעומת 63% מכלל אוכלוסיית הקשישים.”
המקור: דוח משרד הבריאות, יעדים לשנת 2020
והיום? הנתונים העדכניים מצביעים על כ-24% מבני 65 ומעלה בישראל שאין להם שיניים טבעיות כלל, כלומר כמעט אחד מארבעה. ומי שמגיע לגיל הזה עם פה שלא עבר שום התערבות, בלי אף סתימה, בלי אף כתר ובלי אף טיפול שורש, הוא בין 4% ל-10% מהאוכלוסייה.
“אבל המצב השתפר, לא?”
המספר הממוצע של שיניים בפה מבוגר בישראל עלה מכ-11 לכ-14 בעשרים השנים האחרונות.
המדד הזה סופר שיניים שנמצאות בפה, והוא לא מבחין בין שן טבעית לבין שן שעברה טיפול שורש, שן עם כתר, או שתל. כלומר העלייה משקפת בעיקר יותר שיניים שניצלו או הוחלפו בעזרת טיפול, ולא חניכיים שהפסיקו לסגת.
זה הישג אמיתי של רפואת השיניים. הוא פשוט עונה על שאלה אחרת מזו ששואלים כאן.
כמה נפוצה נסיגת חניכיים באמת?
| קבוצת גיל | שכיחות בישראל |
|---|---|
| בני נוער 13-14 | 97.6% סובלים מדימום חניכי, שהוא סמן מקדים |
| מבוגרים מעל 30 | למעלה מ-30% עם מחלת חניכיים כלשהי הכוללת הרס עצם |
| מבוגרים מעל 55 | למעלה מ-50% עם מחלת חניכיים מתקדמת |
| בני 65 ומעלה | 88% עם לפחות אתר אחד של נסיגה של מילימטר ומעלה |
ומתוך מי שיש לו נסיגה, כ-19% נמצאים ברמת החומרה הגבוהה ביותר לפי סיווג Cairo, זו שכוללת אובדן תאחיזה משמעותי בין השיניים.
וזו לא תופעה ישראלית. בארצות הברית, מחקר NHANES מצא נסיגה בדרגות שונות אצל 91.6% מהאוכלוסייה הבוגרת. בבריטניה, 93% מהמבוגרים סובלים ממצב פריודונטלי לא תקין כלשהו. בנורווגיה, 51% מהמבוגרים מעל גיל 18 עם נסיגה גלויה.
עישון
בקרב הסובלים מנסיגת חניכיים, 61.5% הם מעשנים. זה אחד הגורמים הבודדים בתמונה שנמצאים בשליטה מלאה של האדם.
וכמה כל זה עולה
לפי חישוב מצטבר של אדם שעובר את כל הטיפולים הנדרשים לאורך החיים, ההוצאה עד גיל 65 מגיעה לסדר גודל של כ-185,000 ש”ח במרפאה פרטית, וכ-68,000 ש”ח במסלול קופת חולים עם ביטוח משלים עליון. במצבי קצה, שיקום פה מלא על גבי שתלים נע בין 95,000 ל-150,000 ש”ח.
אני מזכיר את המספרים האלה בסוף ולא בהתחלה, כי החיסכון הוא תוצאה ולא המניע. מי שבא לשמור על הפה שלו לא עושה את זה בשביל הכסף. פשוט טוב לדעת מה עומד על הכף.
הפה והגוף
(1) “הפה שלכם עשוי להחזיק את הסוד לחיים ארוכים ובריאים יותר”, גלובס, בתרגום מכתבה של הוול סטריט ג’ורנל (“Your Mouth Could Hold the Secrets to a Longer and Healthier Life”). הכתבה מסכמת גוף מחקר על הקשר בין דלקת שמקורה בפה לבין מחלות לב, סוכרת, מחלות נשימה וירידה קוגניטיבית, ומסייגת בעצמה שקשר של סיבה ותוצאה עדיין נחקר.
הקישור: globes.co.il
מה שלקחתי ממנה ומה שלא. לקחתי את המנגנון: דלקת שמקורה בפה אינה נשארת בפה. לא לקחתי את השורה התחתונה שלה, שהיא עוד צחצוח ועוד ביקורות. ראו למעלה.
ומה שאין עליו מחקר
חשוב לי לומר את זה במפורש. על חלק מהדברים יש מחקר – על תזונה, על דלקתיות, על הרגלים ועל מצב החניכיים. ויש דברים שאני מלמד מתוך ניסיון מצטבר, שאין לגביהם כרגע אותה רמת מחקר.
אני מעדיף לומר את זה בדיוק כמו שזה. אם אין לי מחקר על משהו, אני לא רוצה להעמיד פנים שיש.
מקורות נוספים
- ד”ר וסטון פרייס, מחקריו על שבטים ילידים, שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת
- הנתונים על שכיחות נסיגת חניכיים, עלויות והשוואה בינלאומית מרוכזים במסמך מחקר פנימי של טופהיל, המבוסס על ספרות אקדמית ועל דוחות משרד הבריאות
בברכת התחדשות טבעית,
אמנון לבב
טופהיל
עוזר לאנשים שחוששים מאבדן שיניים לגלות שיש דרך אחרת – טבעית, ביתית, אמינה – לטיפול אמיתי בכאב ובשורש הבעיה. מציע תקווה, שליטה וידע למי שכבר איבדו אמון בטיפולי השיניים הרגילים, דרך תהליך מוכח שמחזק את החניכיים, מייצב את השיניים ומאפשר לחיות עם חיוך – שלם, בריא ושמח.
הדרך ליציאה ממעגל הבעיות בפה ולהימנעות טיפולים כואבים
לסדנה ללא עלות
