“אין לי כאבים, אבל יוצא לי דם בצחצוח כל הזמן. בא והולך.”
כתבה לי מתעניינת
המילה החשובה כאן היא “אבל”.
אין כאב, ולכן מבחינתה אין בעיה אמיתית. הדימום הוא מטרד קטן שמלווה את הצחצוח, לא סימן שמספר משהו.
עניתי לה שדימום בצחצוח הוא כמעט תמיד סימן לדלקת בחניכיים, ושהחניכיים הן רקמה שמתחדשת מהר כשמשנים את התנאים. היא הודתה לי, וחזרה עם אותה שאלה בדיוק:
“אבל מה הפתרון לדימום? יש לי את זה בהרבה שיניים. בא והולך.”
היא לא שמעה תשובה. היא שמעה הסבר כללי, והמשיכה לחפש פתרון לדימום עצמו.
רק כשפירטתי את השרשרת שעומדת מאחורי הדימום, היה לה במה להיאחז. ופתאום גם “בא והולך” וגם “בהרבה שיניים” קיבלו הסבר.
על השרשרת הזאת הפוסט הזה. ובסופו יש בדיקה של דקה שאפשר לעשות מעל הכיור.
את כל מה שכתוב כאן אני מסביר לעומק בסדנה ללא עלות. לבירור מועד הסדנה הבאה ולהרשמה 👈🏻 להרשמה לסדנה
אמת או בלוף? “אם לא כואב, לא צריך לטפל”
זו אחת האמונות הנפוצות ביותר, וגם אחת המובנות ביותר. והתשובה הכנה היא שזו אמת, אבל רק חלק ממנה.
מה שנכון בזה: כאב הוא סימן אמיתי, והגוף משתמש בו כדי לומר “עכשיו”. מי שלא כואב לו לא צריך לרוץ בבהלה לשום מקום, ובצדק.
מה שחסר בזה: הכאב מגיע מאוחר. רוב מה שקורה בחניכיים קורה בשקט. נסיגה לא כואבת. אבנית לא כואבת. ודימום בצחצוח כמעט אף פעם לא כואב.
ולכן “לא כואב” אומר בדרך כלל “עוד לא כואב”, ולא “אין שם כלום”.
וזה גם החלק הטוב. מי שמזהה את מה שקורה בשלב השקט עובד עם הרבה מקום ובלי לחץ. ובשלב הזה הדימום הוא כמעט הסימן היחיד שמדבר. הוא לא הבעיה. הוא ההודעה.
השרשרת שרוב האנשים לא מכירים
כשמישהו שואל “מה הפתרון לדימום”, הוא מתייחס לדימום כאל הבעיה עצמה. אבל הדימום הוא החוליה האחרונה בשרשרת, ולא הראשונה.
החוליה הראשונה: הדימום מגיע הרבה פעמים מהאבנית. אבנית שיושבת על גבול החניכיים מגרה אותן כל יום מחדש. החניכיים מגיבות בדלקת, והדלקת היא זו שמדממת. על זה כמעט כולם מסכימים.
החוליה השנייה: מאיפה מגיעה האבנית? כאן רוב האנשים עוצרים. בדרך כלל מתייחסים לאבנית כאל הבעיה עצמה: מנקים, היא חוזרת, ומנקים שוב.
אבל יש דרך אחרת להסתכל עליה. ד”ר הרולד הוקינס, בספר Applied Nutrition1, מתאר את האבנית כחוליה באמצע: קודם החניכיים נסוגות, ורק אז מצטברת האבנית.
כלומר הסדר הוא כזה:
דימום בצחצוח ← בגלל אבנית ← בגלל נסיגת חניכיים.
ומכאן מתבררים כמה דברים שנראו עד עכשיו כמו מקרה:
- למה ניקוי אבנית מרגיע את הדימום. הגירוי הוסר, והחניכיים נרגעות
- למה הדימום חוזר אחרי כמה חודשים. הניקוי מוריד את האבנית, אבל לא עוצר את הנסיגה, ולכן האבנית חוזרת
- למה משחה או שטיפה עוזרות רק לזמן מה. הן מרגיעות את החוליה האחרונה, והשתיים שלפניה ממשיכות לפעול
ולמה החניכיים נסוגות?
זו השאלה שמחזירה את כל התמונה פנימה, אל הגוף.
כך אני מסביר את זה. הדם חייב להישאר ברמת חומציות מדויקת מאוד, והלב ומחזור הדם חיוניים לגוף יותר מהשיניים. כשהגוף חומצי מדי, הוא צריך סידן כדי לאזן, ואחד המקומות הראשונים שהוא לוקח ממנו הוא עצם הלסת.
על עצם הלסת נשענות השיניים והחניכיים. כשהיא נחלשת, החניכיים נסוגות. והסידן הזה, שיצא מהעצם, מוצא את דרכו אל פני השן ליד קו החניכיים, ומצטבר שם כאבנית.
וזה מסביר למה אבנית אינה “לכלוך שנתפס”. היא לא נדבקת לשן מבחוץ כמו אבק. היא נוצרת בתוך הפה, מתוך התנאים שקיימים בגוף ובפה: חומציות, רוק שאיכותו נפגעה, יובש, ומינרלים שהגוף לא מצליח להכניס פנימה, אל העצם ואל השן.
ולכן גם שיננית עדינה ומקצועית לא יכולה למנוע מהאבנית לחזור, אם התנאים שיצרו אותה נשארים כמו שהם. היא מטפלת במה שכבר קרה, וזה התפקיד שלה. מה שיוצר את זה מחדש קורה בין הביקורים.
למה “בא והולך”, ולמה “בהרבה שיניים”?
שני הפרטים האלה בשאלה שלה הם בדיוק מה שמסגיר שמדובר בתהליך ולא באירוע.
“בא והולך” – כי הדימום עולה ויורד עם העומס. ימים של יותר חומציות, יותר יובש או יותר מתח, ימים שאחרי ניקוי, ימים שבהם האבנית כבר הצטברה מחדש. הדימום לא מופיע ונעלם במקרה. הוא עוקב אחרי התנאים.
“בהרבה שיניים” – כי שן אחת שמדממת יכולה להיות פציעה מקומית, מברשת קשה או חוט שנכנס בכוח. אבל כשזה קורה לאורך כל הפה, זה כבר לא סיפור של שן אחת. זה סיפור של הסביבה שבה כל השיניים חיות.
ולכן התשובה לשאלה “מה הפתרון לדימום” היא שזו לא השאלה. השאלה היא מה יוצר אותו. כשמשנים את זה, הדימום הוא בדרך כלל מהדברים הראשונים שנרגעים, כי החניכיים הן רקמה שמתחדשת מהר.
בדיקה של דקה, מעל הכיור
אפשר לעשות את זה כבר בצחצוח הבא. לעבור על הרשימה, ולסמן מה מוכר לך:
- דימום שחוזר בצחצוח
- אודם או נפיחות בחניכיים
- אבנית שחוזרת ומצטברת
- שיניים שנראות ארוכות יותר משהיו פעם
- רגישות חדשה, או שן שזזה
אם סימנת שניים ומעלה, הגוף מאותת. כמו נורית אזהרה ברכב: היא לא אומרת מה בדיוק התקלקל, אבל היא אומרת שכדאי להסתכל.
רק כדאי לשים לב: זה סימן, לא אבחנה. הרשימה הזאת אומרת לך איפה הדברים עומדים, ולא מה לעשות איתם.
מה שאנשים מנסים בבית, ולמה זה עוזר רק לרגע
יש מי שמשתמש בסילונית על החניכיים ובין השיניים, והדימום נעצר קצת. יש מי שמצחצח חזק יותר, לפעמים עם מברשת חשמלית, והניקיון מוריד חלק מהדימום.
שני הפתרונות האלה הם מכניים. הם מנקים את מה שכבר נמצא שם, ולזמן קצר זה באמת עובד.
אבל הם פועלים על החוליה האחרונה בשרשרת. הם לא נוגעים בסיבה שבגללה זה נוצר מלכתחילה.
מי מלח: העצירה המהירה, ומגבלת הזמן שלה
אם יש דימום עכשיו ורוצים משהו שיעצור אותו מהר, שטיפה במי מלח היא בדרך כלל הדבר הראשון שעובד. היא מרגיעה, מכווצת ומפחיתה נפיחות.
וכאן חשוב לומר את מה שכמעט אף אחד לא אומר: מי מלח מתאימים לתקופה קצרה בלבד – כשבועיים, לא יותר. בדיוק כי הם מכווצים את החניכיים, שימוש ממושך בהם עלול להחליש את האחיזה של החניכיים בשיניים, ובכך אף להחריף נסיגת חניכיים.
כלומר יש כאן פתרון אמיתי, אבל זמני.
וגם הצד השני: אין דימום לא אומר שאין בעיה
עד עכשיו דיברנו על מי שמדמם ולא כואב לו. אבל יש גם מי שקורא עד כאן וחושב “אצלי אין דימום, אז אני בסדר”.
“אין לי דימום בצחצוח, רק אבנית. מה דעתך?”
שאלה של מתעניינת
דימום הוא סימן חשוב כשהוא מופיע. אבל היעדרו לא מעיד שהכול תקין. אבנית, נסיגת חניכיים ותזוזת שיניים יכולות להתקדם בשקט, גם כשאין טיפת דם.
ואם האבנית היא חוליה באמצע השרשרת, אז מי שיש לו אבנית בלי דימום פשוט נמצא שלב אחד לפני. ההודעה לא הגיעה עדיין, אבל התהליך כבר שם. והבדיקה מעל הכיור עובדת גם כאן: שיניים שנראות ארוכות יותר ואבנית שחוזרת הן סימנים לא פחות מדם.
מה עוד יכול לגרום לדימום
אבנית היא הגורם השכיח, אבל לא היחיד. שווה להכיר גם את אלה:
- טכניקת צחצוח – מברשת קשה מדי או כוח מוגזם פוצעים את הרקמה במקום לנקות אותה
- חוט דנטלי בכוח – שימוש אגרסיבי יוצר פציעה חוזרת
- שינויים הורמונליים – הריון וגיל המעבר משפיעים ישירות על רגישות החניכיים
- יובש בפה – נשימה דרך הפה, מתח או תרופות מסוימות מפחיתים רוק, והרוק הוא ההגנה הטבעית
- תרופות מדללות דם – סיבה שראוי לברר מול הרופא המטפל
- עישון – מייבש ומחליש את הרקמה
- תותבת או פלטה שאינה יושבת נכון – גירוי מכני קבוע
“אז מה כן עושים?”
זו השאלה שאני מקבל בכל פעם. וכאן אני רוצה להיות כן.
אין כאן פרוטוקול אחד שמתאים לכולם. מה שמפריע לפה שלך יכול להיות שונה לגמרי ממה שמפריע לפה שלי, ולכן רשימת עצות כללית מהאינטרנט לרוב לא מספיקה, ולפעמים אפילו מבלבלת.
מה שכן אפשר לומר: כשמשנים את התנאים שיצרו את השרשרת, הגוף מגיב. הדימום נרגע, האבנית מצטברת לאט יותר או מפסיקה להצטבר, והחניכיים מתחילות להתחזק.
זה לא קורה מעצה בודדת. זה קורה מסדר פעולות – קודם מפסיקים את מה שמזיק, ורק אחר כך בונים.
זו לא תיאוריה. זה קורה.
הנה ארבעה אנשים שעברו את המעבר הזה בעצמם.
שאול כהן עשה ניקוי אבנית כל שלושה חודשים במשך שנים:
“חזרתי מבדיקה שיניים כעת עם צילום נשך בשני הצדדים, הרופאה אמרה אין חורים ואין אבנית. זה לאחר שנאמר לי בשנים האחרונות שיש לי כמה חורים וסתימות. בגלל רגישות יתר שיש לי, ונסיגה, ומצב תורשתי בחניכיים, הייתי עושה ניקוי כל שלושה חודשים והיו מוצאים לי הרבה אבנית. עכשיו שנה וחצי ללא שיננית, ואין אבנית.”
כדאי לשים לב שהוא פותח ב”חזרתי מבדיקת שיניים”. הוא ממשיך ללכת לבדיקות. מה שהשתנה הוא כמה ניקויים הוא צריך.
למנדי ריבר אמר רופא לפני שמונה שנים שיישאר בלי שיניים כלל. שנתיים אחרי שהתחיל לעבוד בשיטת טופהיל, הוא כתב:
“היו לי דימומים, ריח רע מהפה, שיניים מתנדנדות, נסיגה, דלקות, נעילת לסתות וכאבים רבים.
לפני שנתיים הצטרפתי לתכנית התמיכה הטיפולית לטיפוח שיניים טבעי בשיטת טופהיל. פעלתי לפי ההנחיות שבתכנית, והיום ברוב השיניים הנסיגה נעצרה והחניכיים במגמת שיפור.
בנוסף אין יותר דימומים, יש ריח טוב, אין יותר נעילת לסתות, הכאבים והדלקות נעלמו. מאושר ממצבי.”
זה לקח לו שנתיים, ואני מציין את זה בכוונה. זה לא שבועיים.
מאיר סגל עשה רק את הצעדים הראשונים:
“אני מיישם את הדברים ורואים ברכה. כגון דימום שהיה לי מעט והפסיק לגמרי. ריח לא טוב מהפה שכמעט ואין.”
ד”ר אביעד דוידוביץ’ שיתף:
“הנסיגה נעצרה, גם רופאת השיניים רואה שהחניכיים יותר ורודות”
מה שמשותף לכולם: אף אחד מהם לא מצא פתרון טוב יותר לדימום. כולם שינו את התנאים, והדימום נרגע בדרך.
ומה שאני לא יכול להגיד לך זה שזה מה שיקרה אצל כל אחד. זה תלוי בכמה זמן זה נמשך, במצב העצם, ובמה שקורה בשאר הגוף. מי שמבטיח תוצאה מראש לא יודע משהו שאני לא יודע. הוא פשוט מבטיח.
שאלות נפוצות
דם בצחצוח פירושו שצחצחתי חזק מדי?
לפעמים, ואז זה בדרך כלל במקום אחד. אבל כשהדימום חוזר, ובהרבה שיניים, הוא כמעט תמיד סימן לדלקת ולא לטכניקה. הרבה אנשים מצחצחים בעדינות רבה ועדיין מדממים. המשמעות היא לא שהם עושים משהו לא נכון, אלא שמשהו מגרה את החניכיים כל יום מחדש.
אז לא כדאי ללכת לשיננית?
את ההחלטה הזאת אני משאיר לך, ואני לא ממליץ לשום כיוון. מה שאני כן יכול לספר הוא מה שראיתי: אנשים שעבדו בשיטה הצליחו לעצור את הצטברות האבנית, וחלקם גם להסיר אבנית קיימת בבית. שאול כהן, שהעדות שלו מופיעה למעלה, הגיע לשנה וחצי שבהן לא נזקק לניקוי.
וגם מי שבוחר בניקוי לא סותר את זה. הניקוי מוריד את מה שכבר הצטבר, והשינוי בתנאים עובד על מה שיוצר את האבנית מחדש. אנחנו משלימים את מרפאות השיניים, ולא מחליפים אותן.
הדימום בא והולך. אז אולי זה עובר מעצמו?
הימים השקטים אמיתיים, והם אומרים משהו טוב: החניכיים יודעות להירגע. אבל אם הדימום חוזר, מה שיוצר אותו עדיין שם. “בא והולך” הוא בדיוק הדפוס של תהליך שעולה ויורד עם התנאים.
כמה זמן לוקח עד שרואים שינוי?
זה תלוי במצב ההתחלתי ובהתמדה. הדימום הוא בדרך כלל מהסימנים שמגיבים מהר יחסית, ויש מי שמדווח על שינוי תוך שבועות. התחזקות של הרקמה לוקחת יותר זמן.
יש לי כבר נסיגת חניכיים. מאוחר מדי?
גם במצבים מתקדמים, הרבה פעמים אפשר לחזק את הפה ולעצור הידרדרות נוספת. ככל שמתחילים מוקדם יותר, כך התמונה טובה יותר, אבל נסיגה קיימת אינה סוף הדרך. הרחבתי על זה כאן: נסיגת חניכיים.
מי מלח – כמה זמן באמת מותר?
כשבועיים, בתקופה שיש נפיחות או דימום פעיל. לטווח ארוך יש שטיפות עדינות יותר, ועל אלה אנחנו מדברים בתכנית.
אז מה הפתרון לדימום?
שהדימום הוא לא הבעיה. הוא ההודעה.
וזה בדיוק מה שהמתעניינת שכתבה לי לא שמעה בתשובה הראשונה: כל עוד מחפשים פתרון לדימום עצמו, מטפלים בחוליה האחרונה. ברגע שרואים את השרשרת, דימום ← אבנית ← נסיגה, השאלה משתנה. היא כבר לא “איך עוצרים את הדם”, אלא “מה יוצר אותו, ומה אפשר לשנות”.
ואם סימנת שניים ומעלה ברשימה שלמעלה, זה לא סיבה לבהלה. זו סיבה להבין.
בסדנה אני מראה את השרשרת הזאת שלב אחרי שלב, ועוברים יחד על הבדיקה העצמית. ההסבר הוא של מה ולמה: מה קורה בפה, ולמה זה ממשיך לקרות גם כשעושים הכול נכון.
מזמין אותך להצטרף לסדנה.
לבירור המועד הקרוב ולהרשמה ללא עלות 👈🏻 לחצו כאן
ועוד שני פוסטים שמשלימים את התמונה: על איזו משחת שיניים אתה ממליץ? ולמה זו לא השאלה וניקוי אבנית באופן טבעי.
שלך,
אמנון לבב
מקורות
- הספר Applied Nutrition של ד”ר הרולד הוקינס (Harold F. Hawkins). הספר מתאר את האבנית כתוצאה של תהליך בגוף ולא כגורם הראשוני, וזה ההסבר שאני עובד לפיו. ההסבר המקובל ברפואת השיניים הוא הפוך, ורואה באבנית את מה שגורם לנסיגה.
עוזר לאנשים שחוששים מאבדן שיניים לגלות שיש דרך אחרת – טבעית, ביתית, אמינה – לטיפול אמיתי בכאב ובשורש הבעיה. מציע תקווה, שליטה וידע למי שכבר איבדו אמון בטיפולי השיניים הרגילים, דרך תהליך מוכח שמחזק את החניכיים, מייצב את השיניים ומאפשר לחיות עם חיוך – שלם, בריא ושמח.
הדרך לצאת ממעגל הבעיות בפה ולהימנע מטיפולים כואבים
לסדנה ללא עלות
