רַבּוֹתַי, הַקּוֹנְסֶפְּצִיָּה חוֹזֶרֶת
שׁוּם דָּבָר לֹא אָבַד, לֹא נִשְׁכַּח.
עוֹד נִזְכַּר, תַּחַת גֶּשֶׁם קְרִינָה
אֵיךְ נָפַלְנוּ בְּשֶׁקֶט לַפַּח.
“הקוֹנְסֶפְּצְיָה” היא כינוי שטבעה ועדת אגרנט לתאוריה שגיבש אגף המודיעין של צה”ל לפני מלחמת יום כיפור, לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל לפני שתשיג מערכות נשק מסוימות לצורך השגת איזון אסטרטגי עם ישראל, ואילו סוריה לא תצא למערכה ללא מצרים. האם הסיבה לשיתוק היתה קונספירציה? לעולם לא נדע.
גם היום יש לנו את כל הידיעות, כל הסימנים המבשרים, שהקורונה עלולה להפוך לקטלנית עקב הפעלת ה-5G. ובכל זאת, לא פועלים. השאלה הנשאלת היא מדוע. הקונספציה החדשה בנושא הקורונה, נובעת מניגודי עניינים בין משרד הבריאות, האמור להיות אמון על בריאות הציבור, לבין הציבור עצמו. מבט ביקורתי על משטר הקורונה, מופיע במאמר שחובר על ידי ד”ר דניאל מישורי, ד”ר רותם ויצמן, ועו”ד דקל חץ-דוד עוזר, ופורסם בעלון הביואתיקה 21 ונביא אותו כאן למטה. מאמר זה מתווסף לכתבות קודמות שכתבנו על הקשר בין קרינה לקורונה. יש מה לעשות כדי להפחית את נזקי הקרינה ולהגן על עצמנו – ועל כך כתבנו בעבר.
משטר הקורונה, ביו-אתיקה ו”בריאות הציבור”: טכנוקרטיה רפואית, BioPower קיצוני וזכויות אדם
חלק ראשון (זכויות הפרט):
חלק שני – אתיקה רפואית
תקציר:
מדינת ישראל הפכה בעידן הקורונה לטכנוקרטיה רפואית סמכותנית על סטרואידים טכנולוגיים כדוגמת מצלמות מעקב, איכוני שב”כ דיגיטליים ורחפנים: דיסטופיה בהתהוות. המומחים-הטכנוקרטים ב”בריאות הציבור” שולטים מזה תקופה ארוכה על כל היבטי החיים, במסגרת “מצב חירום” שהוכרז בשל וירוס המסכן בעיקר בעלי מחלות רקע ומבוגרים לא-בריאים. איום זה הוצג כמצדיק השעיה לסירוגין ובמינונים שונים (ע”ע “הקלות”, ולהבדיל “גל שני”) של החיים הכלכליים והאזרחיים, והנחיות אישיות דרקוניות ביותר, כולל “ריחוק חברתי”, בידוד, סגר, היגיינה אובססיבית וחובת מסיכות: מישטור קיצוני של גוף האזרחים, ביו-כוח קיצוני (Extreme BioPower), באמצעות מסרים של פחד והיסטריה ואכיפה משטרתית כוחנית. מדובר ב”טיפול” המוני בכפייה, המתנהל באופנים לא-דמוקרטיים, משיקולי “בריאות הציבור”, מסוג שטרם נידון בביואתיקה.
ל”טיפול” ההמוני בכפייה תופעות לוואי חמורות ובהן הרס כלכלי וחברתי (דרדור המעמד הבינוני לפשיטת רגל ולעוני; פגיעה באקולוגיה הכלכלית של כל שכבות החברה), תוך פגיעות מרובות בבריאות האזרחים ופגיעה קשה בכל היבטי הבריאות האחרים, כולל תחושות חרדה וחוסר אונים, והפיכת כל השיקולים החברתיים והבריאותיים האחרים למשניים, לעומת החשש מקורונה. במאמר זה נטען כי מדובר בתגובת-יתר חברתית, המקבילה להתקף אוטואימוני, מאחר שאת הגוף החברתי/כלכלי תוקפים הממשלה ומערכת הבריאות, שאמורים היו להגן עליו.
מדיניות הקורונה מניחה שכל אדם עלול להיות “חולה” א-סימפטומטי ומציירת עוברי אורח תמימים כמאיימים על בריאות הציבור; אויבי הציבור בפוטנציה, סכנת “הדבקה” שמותר וצריך לנטר, כמו איום בטרור, באמצעי מעקב דיגיטליים (ביטול הזכות לפרטיות), ובמקרה הצורך להרחיק מהחברה חשודים “א-סימפטומטיים” (לא חולים) באמצעות מעצר ללא הגבלת זמן (בידוד ב”מקום לבידוד”). המדינה הופכת לאיום יומיומי על חירות האזרחים, פוגעת בכל היבט של תוכניות חייהם ומאיימת על הישרדותם הכלכלית, אינדיבידואלית וקולקטיבית.
מדיניות זו מתאפשרת, בין השאר, מכיוון שבתחום “בריאות הציבור” התפתחה מסורת של אי-כיבוד זכויות הפרט, כשההקשרים הקודמים היו הפלרת מים, חלק מהחומרים שהוגדרו כ”סמים” וחיסונים. בתחומים אלה התפתחה גם מסורת של חוסר-יכולת להודות בטעויות ולכן גם הרגל (משיקולי “טובת הכלל”) להגזים (אי-אמת) בתועלות המדיניות ולהפחית מחומרת סיכוניה (כולל תופעות לוואי אפשריות), תוך טיפוח גישה סמכותנית במדע: אמינות המידע על-סמך מקור המידע (המומחים מטעם הממשל, גופים בינלאומיים, הטכנוקרטיה), במקום דיון ענייני. בתחום בריאות הציבור טיפחו אווירה של scientifically correct, תוך מיסגור ה”מתנגדים” כאמוציונאליים, לא-רציונליים, קונספירטיביים ומאמינים בפייק ניוז תוך שימוש באסטרטגיות של השתקה (התעלמות, הסתמכות על “קונצנזוס”-לכאורה) והכחשת קיומן של מחלוקות מדעיות בתחומים אלה משיקולי “טובת הכלל”, כפי שהם מובנים בתת-הדיסציפלינה הרפואית של בריאות הציבור. גם התקשורת מונעת דיונים בסוגיות קריטיות וייתכן שתרמה בכך לאינספור טרגדיות שיכולות היו להימנע (חיסונים).
מדיניות הקורונה מסתמכת על המלצות מומחים וגופים בינלאומיים, המהדהדים מסרים זהים, בשינויים קלים (ישראל סמן קיצוני). מדיניות זו נוסחה ותורגלה בשנים האחרונות במסגרת גופים מקצועיים בלתי-נבחרים ופרטיים, ומהווה פשיטת רגל של רעיון הדמוקרטיה (שלטון העם), לטובת הטכנוקרטיה (שלטון המומחים), תוך מתן עדיפות מוחלטת ושימוש ברטוריקה של שיקולי “רפואה” (לכאורה, “מדע”), כפי שהם מובנים בתת-הדיסציפלינה של “בריאות הציבור”, ומפורשים על-ידי המוסמכים לכך (פקידי ממשל ומומחים בלתי נבחרים), על-חשבון כל השיקולים האחרים. כל זאת בהיעדר שקיפות ביחס לעובדות ולנתונים, וחמור מכך – בהיעדר קריטריונים מדעיים מתי נתון עובדתי מסוים הופך למצדיק חקיקה כופה ובאיזה היקף, תוך שקילת הנזקים והסיכונים, לרבות הבריאותיים של חקיקה כאמור ושקילת אפשרויות אלטרנטיביות.
מדיניות הקורונה כרוכה בפשעים כנגד האנושיות (להבדיל מפשעים כנגד האנושות); ריחוק חברתי, כולל בקרב ילדים; חובת מסכות (הסתרת הבעות הפנים, ולכן הגבלת התקשורת הבינאישית, ומגבלות על הנשימה ועל התנועה); ההגבלות הדרקוניות על החיים הכלכליים והחברתיים מהווה גם היא פשע כנגד האנושיות. פשעים כנגד האנושיות יוצרים דחק אישי וחברתי כבד, שהשלכותיו על הבריאות לא נלקחות בחשבון.
המתנגדים למשטר החירום, כצעדים בלתי-מידתיים שאינם מוצדקים על-ידי האיום הבריאותי, מכונים “מכחישי קורונה”, בדומה ל”מתנגדי חיסונים” או “מתנגדי הפלרה” ומוכנסים כולם לקבוצה אחת הומוגנית-לכאורה. אסטרטגיה רטורית זו מהווה סתימת פיות וביטול הזכות לקיום דיון רציונלי ודמוקרטי בסוגיית משטר ומדיניות הקורונה, המוצג כמסתמך על המדע ועל הרפואה, ולכן כ”רציונלי”, שאינו נתון לוויכוח, ומצדיק-לכאורה אכיפה מתגברת, גם בסוגיות שתועלתן במחלוקת קשה (למשל, מסיכות, או שהות בחוף הים). גישה זו גם גרמה להצדקת שיימינג למדענים ורופאים בעלי דעות אחרות, כמו גם לאנשים מהשורה, על ידי תיוגם כקיצוניים בדעותיהם רק מכיוון שהם מתנגדים להתנהלות הממשלה ולהמלצות ה”מומחים”.
“שגרת הקורונה” (מצב חירום מתמשך, עם “אקורדיון” הקלות והחמרות “עונתיות” או גיאוגרפיות), תוך השעיית זכויות דמוקרטיות וזכויות הפרט, אמורה להימשך עד להשגת חיסון, שאמור להינתן לכולם באופן גלובלי (mass medication), תוך סיכון של תופעות לוואי קשות, שלא יילקחו בחשבון ראוי בשל חישובי עלות-תועלת מוטים לחלוטין. זאת, מכיוון שה”תועלת” לא תהיה בריאותית (תועלת לכאורה של החיסון, מול תופעות לוואי אפשריות), אלא הפסקת “שגרת הקורונה”, על תופעות הלוואי החברתיות-הכלכליות שלה. שיקולים כאמור יובילו לדרישה לחיסון-המוני בכפייה נגד הקורונה כדרך היחידה, לכאורה, לחזור ל”נורמליות”. עד אז, “שגרת הקורונה” היא “מצב חירום” מתמשך, שלא ברור אם הוא אמצעי בלבד או מטרה.
שגרת הקורונה יוצרת “סדר עולמי חדש”, בו טכנוקרטיה גלובלית ומקומית (בשילוב ארגונים בינלאומיים ותאגידים לא-נבחרים) שולטת בכל היבטי החיים, לכאורה משיקולי מגיפות, בעוד שיקולי בריאות וסביבה (כמו כימיקלים או קרינה במרחב הציבורי) נדחים מפני פחד מווירוסים (ולכן ריסוסים בחומרי “חיטוי” רעילים-ביותר במקומות מגורים, עבודה וברחובות—שתועלתם אינה ברורה אבל שסיכוניהם ידועים) ופריסת תשתיות “עיר חכמה” (5G) פולטות-קרינה, המאפשרת שליטה ריכוזית באוכלוסייה מרוששת על מנת לאכוף את מדיניות הבידוד והסגר. שיקולי “רפואה” דוחים את כל שיקולי הסביבה, ומחייבים לפי משרד הבריאות שימוש אינסופי באמצעים חד-פעמיים, כולל מסיכות, כפפות והגשת מזון, כולל במסעדות ובבתי מלון, תוך גרימת נסיגה חמורה במאבק בנזקי השחתת הסביבה לטובת שימוש אינפלציוני בכלי פלסטיק חד פעמיים: מגיפה סביבתית שמצטרפת למגיפה הכלכלית חברתית בשל משטר הקורונה—הדגמה מאלפת לטענת הביואתיקן פטר ווייטהאוס (1998) בדבר “תסמונת הניתוק האקו-מדיקלי” בתחום הרפואה (משחק מילים על תסמונת של ניתוק בין שני חלקי המוח).
מדיניות זו מנוגדת לכל ניסוח סביר של אתיקה רפואית (הסכמה מדעת; קודם כל אל תזיק), ומפרה את הזכות להימנע מטיפול רפואי. היא אפשרית כיום בשל הדומיננטיות באתיקה המקצועית הרפואית של הנחיות המקדשות את “הפרקטיקה המקובלת” (standard practice) ברפואה, ומתבססות על היררכיות דיסציפלינריות, במיוחד בתחום בריאות הציבור, אשר טיפחו מזה עשורים תפיסה סמכותנית ברפואה, ואדישות לזכויות הפרט, תוך זלזול עמוק ברעיונות כמו חופש הבחירה ושל בריאות טבעית, המוצגת לרוב כ”לא מדעית”.
המדיניות הנוכחית מנוגדת לפרשנות סבירה של העובדות, ביחס למסוכנות מחלת הקורונה מבחינה אישית (הסיכון היחסי לצעירים ולבריאים) וחברתית (הסיכון לעומס-יתר על מערכת הרפואה), ומסתמכת על הפחדת האוכלוסייה (מפני המחלה, ומפני אכיפת כללי הביוכוח הקיצוני) ועל דרישה “להאמין” בטענות המומחים, בשם ה”מדע”. אולם, המומחים אינם מגיעים למסקנה על בסיס דיון מדעי ביחד עם הקהילה המדעית, אלא בחדרי חדרים, ללא פרוטוקולים, ללא מסד עובדתי ותוך ניגודי עניינים שתוכנם לא ידוע. זאת כאשר רשויות המדינה לא מסוגלות להתמודד עם אתגר השלטון בחסות המדע. חברי הממשלה, אשר מאמינים ב”מדע”, חוששים שאי-קבלת המלצות ה”מומחים” תוביל למוות המוני שייפול על אחריותם, לרבות המשפטית והפלילית ולכן מקבלים את העצות כמעט כ”ראה וקדש” בעוד הבג”צ, כעניין של מדיניות, אינו חולק על עמדת “מומחי” הממשלה מאז 1979. כך יוצא שבסוגיות “מדעיות” לכאורה, הפרדת הרשויות כושלת ואין כל פיקוח על השלטון האמיתי של המומחים אשר שולטים “בשם המדע” מבלי שהם מחויבים לעקרונותיו (שקיפות מלאה של הנחות היסוד והמסד העובדתי, גישה ספקנית, פתוחה וביקורתית).
עובדה זו הופכת את “מדע” הקורונה לעניין במחלוקת, שאיננה מתקיימת, ולכן לכפיית תמונת עולם הדומה במאפייניה לכפייה דתית. תמונת עולם זו מתעלמת לחלוטין מעקרונות של בריאות טבעית, כמו נשימה נכונה, יציבה נכונה, תודעה שקטה (להבדיל מאווירת חוסר-ודאות ופחד) או מזון בריא, שבמובהק אינם חלק מהתמודדות מערכת הבריאות עם אתגר הקורונה. מדיניות זו כוללת הנחות סמויות וגלויות על המציאות, שמגיעות לכדי כפיית “עבודה זרה” במשמעות ההלכתית, של אמונה בעיקר שאיננו אמת, ובשמו כפיית מדיניות שמהווה פגיעה בעקרונות אמוניים ומצפוניים—שחשיבותם ומשקלם המדעי אינו מוטל בספק—כמו אמונה בתבונה שבטבע ולכן ביכולת המערכת החיסונית להתמודד עם הקורונה; וכן בדבר קדושת המקום, ולכן הזכות לטבע, למרחב ציבורי ולאיכות המקום (הסביבה).
עד כה נמנעה ועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית מלהתייחס לסוגיות אלה; איגוד רופאי בריאות הציבור מזדקר כגוף ביקורתי המערער על הגיונן האפידמיולוגי של חלק מהנחיות משטר הקורונה (סגירת חופי הים או הגבלת הפעילות הגופנית), אך ללא כל התייחסות או גינוי במפורש של מדיניות שמשמעה השעיה לאורך זמן של זכויות הפרט. בכך הופכים גופים אלה לשותפים למדיניות זו ונושאים באחריות לתוצאותיה, מבחינת הפגיעה בדמוקרטיה, בפרטיות ובחירויות הפרט משיקולי “בריאות הציבור”. פרופ’ אסא כשר, העוסק באתיקה רפואית מקצועית, היה היחיד עד כה שגינה מטעמים אתיים מדיניות הממשלה בשל ההסתמכות הכמעט בלעדית על כפייה, שיטור ומשמעת במקום על גיוס וולונטרי של האוכלוסייה, במיוחד בתחום המסכות; אולם, ביקורת זו נעשית במוצהר ללא כל ערעור על “שלטון המומחים”, בנושא המסכות או בסוגיות אחרות.
מאחר והמדע הפך למעין-דת, נדמה כי בדומה לזכות לחופש דת ומצפון ולחופש מכפיה דתית, נוצר הצורך לזכות למדע לא-סמכותני, לשקיפות מלאה למסד נתונים בשיקולים מדעיים ואף לחופש מכפיה מדעית, כולל רפואית. הזכות צריכה לכלול אפשרות להיות חלק מקבוצה מדעית/רעיונית כגון קבוצה מדעית/אזרחית המאמינה בבריאות טבעית, ומעוניינת לחיות על-פי עקרונות רעיוניים/מצפוניים כאמור, כולל הזכות להימנע מטיפולים המוניים בכפייה, ומשליטה טכנוקרטית המונית משיקולי “רפואה” או “בריאות הציבור”. זכות זו יכולה לכלול גם הזכות לטבע בלתי-מופרע, הזכות ללידה טבעית, מרחב ציבורי שקט ונטול זיהומים וקרינה (5G), מזון ללא חומרי הדברה, מים ללא רעלים (פלואורידים, כלור), הזכות לצרוך מדיסינות (רפואות, להבדיל מתרופות) לא-פרמקולוגיות (כולל קנאביס ופסיכדליה) ועוד – והשתייכות לקבוצה המדעית/מצפונית צריכה להקנות לבעליה את הזכות למניעת כפיה של מדע סותר.
המאמר מתחלק לשלושה חלקים: החלק הראשון עוסק בהשעיית זכויות הפרט בעידן הקורונה; החלק השני עוסק בשאלה האם אמצעי מדיניות “בריאות הציבור” במשטר הקורונה ניתנים להיות מוצדקים על-ידי האתיקה רפואית, כולל אמצעים שמשמעותם שינוי חברתי-כלכלי כולל; החלק השלישי, “מסקנות”, מציע כינון של זכות יסוד חדשה החוסה תחת חופש הדת והמצפון: הזכות לחיות שלא על-פי תיאוריות מדעיות/רפואיות במחלוקת, והזכות לבריאות טבעית.
המאמר מציע גם להשתמש במשבר הקורונה ובהופעת ה”מדענות” כהזדמנות לבצע דמוקרטיזציה של המדע, ושחרור מ”שלטון המומחים”, לטובת מערכת לא-היררכית המבוססת על שיקול דעת ענייני כשבדיון המדעי והרפואי ישתתפו אנשי אקדמיה מתחומים מגוונים ומשכילים בכלל, על-פי כללי ה”שקלא וטריא” הארגומנטציה, הוויכוח (Disputatio) והיכולת להבין “דבר מתוך דבר”, קריטריונים איכותניים שיחליפו את השיטה הפסולה-לחלוטין דהיום, לפיה ערכה של עבודה אקדמית נמדד על פי קריטריונים לא-ענייניים בלבד (IMPACT FACTOR), המאפשרים להיררכיות אקדמיות ומקצועיות לשלוט במה שנחשב ראוי לפרסום ולכן לנכון-לכאורה מדעית. מדע דמוקרטי יכיר גם בידע תקף הנמצא מחוץ לתחומי האקדמיה והמדע, למשל פרמקלצ’ר (Permaculture), טכנולוגיות אקולוגיות מסורתיות (TEK), רפואות מסורתיות ושיטות בריאות משלימות (biohacking)
עוזר לאנשים לגלות שיש טיפול טבעי בשיניים ללא עזרת רופא, ושזה הבסיס לכל הבריאות. מוביל את תכנית "פותחים פה לבריאות". מנכ"ל טבע-לי נטורופתיה
להורדת מדריך במתנה
