עיתונאית ב”הארץ”: למה הממסד הרפואי בארץ מתעלם מההשפעות של חיסוני קורונה על הוסת?

עיתונאית “הארץ” צפי סער פרצה דרך: היא גרמה לעיתון “הארץ” לשאול בדף השער של “גלריה שישי”

“למה הממסד הרפואי בישראל מתעלם מההשפעות של חיסוני הקורונה על הווסת?” 

היא לא ביקשה מהרופאים אישור או הוכחה מדעית, אלא  הודיעה שקיימת תופעת לוואי ואת התייחסות הממסד הרפואי שמה תחת זכוכית מגדלת.

לאחרונה עוברת בפייסבוק עדות של אחות אחראית במרפאה במרכז הארץ:

“מצפים ממני להדריך שתופעות הלוואי הצפויות הן קלילות וכוללות חום ונפיחות מקומית אבל עומדים מולי אנשים בדרך לחיסון שני עם תופעות לוואי נוירולוגיות, לבביות, תופעות עוריות, נשים בגילאי 70 שמדממות שבועיים מהחיסון כמו אחרי לידה והרשימה רק מתארכת. הם שואלים אותי מה צפוי להם אחרי החיסון השני ואני אמורה לדקלם להם שוב את התופעות הקלות והמגוחכות, אמורה להרגיע אותם שזה בטוח, שיש על מי לסמוך, כשביני לביני יודעת כבר שאין על מי. עד היום הייתי להם לכתובת. כעת מוצאת עצמי מסבירה להם שאנחנו לא באמת יודעים, שעליהם לגשת להתייעץ ולבדוק, בעיקר לדווח!  אבל בסביבה מבקשים ממני “לא להפחיד אנשים”. מספרים שכלל לא בטוח שקשור לחיסון גם סמיכות הדברים זועקת. זה נחמד, אבל אולי רק מקרה. מבינה שלא רק שלא תהיה להם כתובת, גם יספרו להם שזה שהלב שלהם דפק על מאתיים מהחיסון והלאה, ובמשך שבועיים- זה סתם “אירוע ארעי” שקרה מיד אחרי החיסון, ובכל מקרה, אין קשר.

הנה סיפור אחד שערער אותי במיוחד. אישה בהריון באה להתחסן ומספרת לי שהרופא אמר לה שהחיסון נבדק על נשים בהריון ונמצא בטוח.

בשלב הזה אזרתי את כל מה שהיה בי, הבטתי בעיניה ובחרתי באמת!

אני לא מסוגלת לשקר לה. אני יודעת כמה ציפתה.

הסברתי לה שעפ”י מה שפורסם, טרם בוצע מחקר על נשים בהריון וכי אני ממליצה לה בחום לבדוק ולחשוב. והיא?

היא סומכת על המילה שאמר לה הרופא.

בו ברגע אני מבינה שאני לא באמת מסוגלת להמשיך ככה. לא מסוגלת למעול באמון שנותנים בי החולים. מוצאת את עצמי מסבירה שאיננו יודעים על השלכות החיסון לטווח הבינוני והארוך, פשוט לא יודעים. כשבחרתי לעשות זאת, אחת המטופלות יוצאת וצועקת שאני ‘מפחידה ‘ את החולים ומשרד הבריאות אמר שאין שום השפעות לטווח הרחוק.

הורג אותי שאף מטופל שהגיע להתחסן לא הגיע לחיסון מ’אימת הקורונה’ אלא רק כדי שלא יפטרו אותו, שיכניסו אותו לחדר כושר, שיצליח לצאת לחופשה עם כל המשפחה. לא זוכרת מצב דומה לזה.

לא זוכרת מנעד כזה של תופעות לוואי משלל סוגים אחרי אף חיסון קודם שנתתי בעבר. לא זוכרת מטופלים אחרי חיסון שבאים ומכים על חטא שהתחסנו ושואלים אם יש דרך “לבטל” את זה ולהוציא את זה מהגוף. לא זוכרת כזו חרדה, קיומית ממש, מחיסון ומההשלכות שלו. לא זוכרת חיסון שניתן לכמות כזו גדולה של אנשים ותחת לחץ כזה כשהסיבה המרכזית שלו היא ש’נוכל לחזור ‘לשגרה’, לא זכורים לי מכבשי לחץ כאלו. שיסוי של איש ברעהו. הפרת זכויות בוטה שכזו. סתימת פיות. דיכוי- באף חיסון אחר מזה”.

צפי סער:

היא בת 36. “יומיים אחרי החיסון השני נגד הקורונה”, היא מספרת, “התחיל לי דימום וגינלי לא ברור. נלחצתי נורא ורצתי לרופא הנשים שלי, שבדק אותי ושלח אותי לבדיקות דם. הדימום נמשך עשרה ימים, והרופא אמר שזו כנראה וסת שהקדימה. כשאמרתי לו שזה מוזר, כי הווסת שלי היתה סדירה מאוד בשנה האחרונה, הוא ענה שזה קורה וזרק כדרך אגב שזה עלול להיות סימן למנפאוזה מוקדמת. זה היה כמו אגרוף בבטן. אין צורך להסביר כמה קשה לאשה בגילי לקבל כזו בשורה מהרופא שלה. במשך כמה שבועות הייתי ממש באבל על הפוריות שכביכול אבדה לי. רק כשחברה העירה, אחרי שסיפרתי לה על מצבי העגום, שאולי זה בכלל קשור לחיסון – גיגלתי וגיליתי למרבה ההפתעה שהמון נשים דיווחו על דימום וגינלי ואי סדירות של הווסת בעקבות החיסון. הייתי בהלם. למה לא הוזהרתי שזו עלולה להיות תופעת לוואי לחיסון, כמו שהזהירו אותי מחום נמוך וכאבים ביד? למה הרופא שלי לא אמר על זה מלה? גם אם זה לא הוכח מדעית BY THE BOOK, איך אפשר להתעלם מדיווחים של כל כך הרבה נשים?”

זו רק עדות אחת מבין אינספור על השפעת החיסון על המחזור החודשי. וסת מוקדמת או מאוחרת, חזקה מתמיד או כואבת מהרגיל — העדויות של נשים נערמות. לאיזה יחס הן זוכות מהממסד הרפואי?

“מחזור הווסת נתון תחת בקרה הורמונלית והוא מושפע מאד מסטרס (דחק) רגשי או גופני”, מסבירה ד”ר ליאור שחר, מומחית ברפואת משפחה, סוציולוגית רפואית המרצה על רפואה ומגדר באוניברסיטת תל אביב וחברת ועד מנהל בקרן “בריאה” לקידום בריאות נשים וברופאים לזכויות אדם. “כך, למשל, במצבים של רעב או דיאטות קיצוניות, במצבי מחלה או במצבים של סטרס רגשי ניכר, יכולים בהחלט להופיע שיבושים במחזור הווסת, כמו הפסקת הווסת או דימום שלא במועד. ידוע שעצם מתן חיסון יכול לעורר סטרס גופני כלשהו, ובמיוחד חיסון הקורונה אשר גרם גם סטרס רגשי אצל הרבה א/נשים. בהתאם לכך, גם סביב החיסון ואצל נשים שחלו בקורונה יש דיווחים על שינויים במחזור הווסת, ואחת ההשערות היא שהמנגנון הוא מנגנון סטרס – הן גופני והן רגשי – הקשור בחיסון או במחלה.

“גם תגובה דלקתית (מקומית של רירית הרחם או מערכתית של הגוף כולו) משפיעה על דימומים וגינליים, ותגובה דלקתית היא תגובה נורמלית של מערכת החיסון בתגובה למתן חיסון. כך, למשל, ידוע על שיבושים במחזור אצל נשים ונערות לאחר חיסון נגד וירוס הפפילומה”.

האם השלכות על המחזור נבדקו בניסויים לקראת החיסון?

“הנושא לא נבדק מראש על ידי החברות המייצרות את החיסונים”.

עד כמה הממסד הרפואי עוסק בשאלה? לאיזה יחס זוכות עדויות הנשים?

“הממסד הרפואי מתייחס לשאלה בזלזול. מבחינתו הופעה של דימומים וגינליים או שיבושים במחזור הווסת אלו תופעות שגרתיות שיכולות לקרות חדשות לבקרים ולכן אין שום סיבה להתייחס אליהן כאל תופעות לוואי.

כששאלתי בקבוצות של רופאות ורופאים וגם כשתיחקרתי באופן פרטני רופאות ורופאים – גם רופאי/ות משפחה וגם רופאים/ות גינקולוגים/ות — נעניתי בתשובות ‘יש דיווחים אבל זה לא מבוסס’, ‘שומע ממטופלות שזה קורה אבל לא בדקתי על זה בספרות’, ‘לא מכירה שום התייחסות רפואית לזה’ וכדומה. חלק מהנשאלות היו גם רופאות שעוסקות ברפואה מגדרית. התחושה היא שהמטופלות מדווחות באופן תדיר אך הממסד מבטל את התופעה. גם בטופסי הדיווח על תופעות לוואי של החיסון שעלינו כרופאות ורופאים לדווח למשרד הבריאות, לא כל הרופאות והרופאים מדווחים על תופעה זו כתופעת לוואי. הם משמשים שומרי סף בין המטופלות לבין משרד הבריאות ולכן נוצר מצב שגם המספרים שמתקבלים בסופו של דבר הם הערכת חסר של המצב האמיתי“.

מה הסיפור הזה מעיד ככלל על יחס הממסד הרפואי לתופעות שקשורות רק לנשים?

“יש כאן אפליה ברורה. זה כמובן מרפרר לדברים המחרידים שאמרה בזמנה הפרופ’ גליה רהב, מנהלת היחידה למניעת מחלות זיהומיות בבית החולים שיבא, על תופעת שיתוק עצב הפנים כתופעת לוואי של החיסון: ‘בהתחלה דיברו שזה נשים היסטריות, אבל כנראה שלא, כי אנחנו כבר רואים את זה גם בגברים ואני כן מאמינה שזה אמיתי’. זה הלא מזעזע. גם שיתוק עצב הפנים, כמו דימום וגינלי, הוא תופעה לא נדירה כשלעצמה. אבל כשיש פתאום ריבוי מקרים בסמיכות לחיסון, זה מעלה שאלות. כמובן גם את השאלה אם מדובר בהטיה שנובעת מדיווח יתר, אבל גם את השאלה אם מדובר בתופעת לוואי. בקבוצות של רופאות/ים שבהן אני חברה היו דיונים אין ספור על נושא שיתוק עצב הפנים, אך לא היו דיונים כלל על דימומים בנשים. מאוד מקומם לגלות שכשהמדווחות הן נשים, אין זה מעלה שאלות ואין זה מעלה דיון”.

להרחבה: כתבה בעיתון “הארץ”.