חופשת ריפוי, איזה כייף!

הבוקר עשיתי משהו שונה. הקדשתי חמש דקות, כדי להעיר את הבן שלי במגע ובניגון. 

עניו, מלשון ענווה, הוא ילד קסם ומלא אתגר. הוא נער עם אוטיזם. על הרצף התקשורתי. הוא בן 14 ואחד מגדולי המאמנים בחיי. 

תוך כדי עיסוי שמעתי מתוך השמיכה "איי. כואב לי" ומבט מקרוב, גילה לי אגודל רגל ימין מודלקת ואדומה. דלקת היא פשוט נורית אדומה עבורנו, לעצור ללמוד משהו חדש. דבר ראשון, ביטלתי את ההסעה ואז הענקתי לילד עיסוי, שסייע לו להירדם שוב. 

האיפשור הפיסי הכי חשוב לריפוי, הוא השינה. בכך אנחנו אומרים לגופנו "אנחנו סומכים על התבונה שלך, במלאכת הריפוי של הגוף"  כעבור 4 שעות (כן…) הגיע ילד מתנדנד מצד לצד, ואינטואיטיבית התיישב על כסא נדנדה. אני מניעה אותו ומעסה בעדינות את כף הרגל עם קרם DMSO מתקרבת לאט, לאזור הנפוח והמודלק. 

"אתה זוכר שדיברנו על חופשת משפחה, על חופשת טיול בטבע? אז הנה עוד חופשה. חופשת ריפוי.. איזה כייף לנו." 

האמת היא, שמצחיק לקרוא ליום בבית "חופשה" כי זה מציג את בית הספר באור פחות נעים. אני רואה את החינוך כמתרחש בבית, בעיקרו ובמהותו . כאשר בית הספר משמש בעיניי המשכה של לב החינוך הביתי. כעין זרוע זרוע שמשרתת אותו. הילד בביה"ס, כל עוד הויית ביה"ס באמת ממשיכה באופן רציף, את הראש הביתי שלנו בחינוך, בפרט שמדובר בקבוצת תלמידים קטנה, באווירה משפחתית ובמחנכת וצוות, שמעריכים את התבונה שמגיעה מהבית ומכוונת אותם. אם משהו ישתנה בתחושת ביטחון זו, אנחנו באופן טבעי, בחינוך ביתי. 

נחזור לאצבע האדומה ברגל. כל דבר שהגוף מפתח, שמעכב הליכה, כמו דלקת היכנשהו ברגל, מרמז לנו על צורך עמוק בהורדת הילוך, בהרפיית מתח. ובהזדמנות להתאמן, על הבחירה להיות. כאן, עכשיו, ובטוב. 

מתוך קרבה ואהבה, המשכתי לעסות את הרגל. והרגל דיברה אליי, והזמינה אותי להגיש לה ריפוי. 

מכיוון שאבא של הילד, ממש עכשיו עבר במשך 3 שבועות מהלך מופלא של ריפוי עצמי של הרגל שלו...אז כל החומרים הנפלאים, היו בהישג יד. חח… בהישג רגל:)) והתחלנו לדבר עם הגוף, בתדרים של חומרים מרפאים ומלאי עוצמה. 

התחלתי בריסוס mms קראתי לזה "מי מרפא מוזהבים" כדי להבטיח חיטוי ותחילת ריפוי ברמה הכי גבוהה. 

לאחר מכן, המשכתי בהנחת להניח רטיות ספוגות תה סרפד חמים, כדי לרכך את המקום, ולהגיע למצב של ניקוז טבעי. 

עניו שלי, ילדי המיוחד, היה שותף בכל מגע ברגל. מריחה, התזה, הנחת רטיות.  ולאט לאט, התחלנו לראות איך הצבעוניות משתנה. "האדום מתחיל להיות קטן" וצבע הגוף "מתחיל לחזור". 

"אמא, למה השם נותן פצעים?" 

כדי לאפשר ריפוי במקומות פנימיים. 

כדי שנביא לשם המון תשומת לב ואהבה. 

"אני רוצה להוריד את הפצע" 

פצעים אי אפשר להוריד, אפשר לברך אותם בהחלמה מלאה, מתחת לקליפה המגנה עליהם. 

שתיה והתזה של mms ומי כסף. 

הזנה מרוכזת של ויטמין סי טהור שגם ילדים אוהבים 

כפית מתוקה בתוך הפה.. של דבש מאנוקה, אנטיספטי, משקם ומזין. 

שעתיים של קרבה גדולה, בין ילד לאמא. 

כשתודעת המרפא הטבעי והביתי זורמת בחופשיות. וכמובן, אצבעות המטילות על הגוף, מלטפות ומעסות, אומרות אהבה. 

גם זיהינו איזו נעל עוררה את התהליך. אמרנו לנעל תודה. כי אנחנו אוהבים ריפוי. יתכן שנוותר עליהן (על הנעליים) אפילו שקנינו אותן לפני שבוע. כל ריפוי כולל ויתורים מסוימים, שנעשים בשמחה. 

כמה נפלא לדעת שהריפוי בידינו

ושההרגלים שלנו, הם היוצרים "קריאות" של הגוף לאיזון. 

השאירו תגובות

והישארו איתנו, לפרקים הבאים. 

X